פסק-דין בתיק בג"ץ 9056/09

השופט ס' ג'ובראן:

           עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר לשינוי עילות הסגירה של שני תיקים שנפתחו כנגדו - פ"א 3568/03 שנסגר מחוסר עניין לציבור, ופ"א 7134/03 שנסגר מחוסר ראיות. העותר מבקש כי עילות הסגירה בשני התיקים ישונו לעילה של "חוסר אשמה" וכי הם לא יופיעו ברישומי המשטרה הנערכים בהתאם לחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א -1981. כמו כן, מבקש העותר כי המשיבה 1 תמחק מרישומיה כל אזכור הנוגע לתיקי החקירה האמורים.

           העותר מרצה עונש של מאסר עולם לאחר הרשעתו ברצח רעייתו. לטענתו במהלך שהותו בכלא הוא ניהל מערכת יחסים רומנטית עם המשיבה 4, אשר שימשה באותה תקופה עובדת סוציאלית בבית הסוהר. בהמשך המשיבה 4 התלוננה במשטרה כי העותר מטריד אותה באמצעות הודעות טקסט בטלפון. לאור תלונה זו (פ"א 3568/03) הוגש כנגד העותר כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה בגין הטרדה, עבירה לפי סעיף 30 לחוק הגנת התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בהמשך חזרה בה התביעה מכתב האישום ותיק החקירה נסגר בעילה של חוסר עניין לציבור. בנוסף לתיק החקירה האמור נפתח כנגד העותר תיק חקירה נוסף בחשד למסירת ידיעות כוזבות (פ"א 7134/03), ותיק זה נסגר בעילה של חוסר ראיות. העותר פנה למשיבים הרלוונטיים בבקשה לשנות את העילות שבעטיים נסגרו התיקים הנדונים, אולם בקשתו נדחתה.

           מכאן העתירה שלפנינו.

           לטענת העותר החלטת המשיבים הרלוונטיים שלא לסגור את תיקי החקירה האמורים בעילה של חוסר אשמה מהווה פעולה בחוסר סבירות קיצוני אשר מחייבת את התערבותו של בית משפט זה. לטענתו קיימת חשיבות רבה לשינוי עילות סגירת התיקים, שכן כיום תיקים אלו מופיעים ברישומי המשטרה ושירות בתי הסוהר ועל כן נגרמת לו פגיעה חמורה ביכולתו לממש את זכויותיו כאסיר. עוד הוא טוען כי ביטול כתב האישום וסגירת תיק פ"א 3568/03 נבעו כתוצאה מכך שלא היה בידי התביעה בדל של ראיה כנגדו, וכי הוא הוכיח כי מבחינה טכנית לא הייתה באפשרותו היכולת לשלוח את הודעות הטקסט הנטענות. על כן, לדבריו, התנהלות המשיבים הרלוונטיים לוקה בעיוות משמעותי ובחוסר סבירות קיצוני.    

           המשיבים 1-3 טוענים בתגובתם כי יש לדחות את העתירה על הסף מכיוון שהעותר לא מבסס כל טענה בדבר פגם מהותי שנפל בהחלטתם באשר לעילות לסגירת התיקים הנדונים. לגופם של דברים הם טוענים כי החזרה מכתב האישום וסגירת תיק פ"א 3568/03 לא התבססו על טענותיו של העותר, אלא על שיקולי התביעה שעיקרם עמדת המתלוננת, חלוף הזמן, הפסקת ההטרדות והעובדה כי העותר מרצה מאסר עולם. שיקולים אלו הינם שיקולים של עניין ציבורי ולא שיקולים המבססים עילה של חוסר אשמה. יתר על כן, לטענת המשיבים, העותר עצמו הודה בשליחת הודעות הטקסט ואין במסמכים שהוצגו על ידו כדי לומר כי לא נותר כל ספק בדבר חפותו. לטענת המשיבים בהתאם להלכה בפסוקה, להנחיות ולנהלים אין אפשרות לסגור את התיקים הנדונים בעילה של חוסר אשמה, אשר על כן דין העתירה להידחות גם לגופה.

           לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף. העתירה מופנית כנגד העילות בהן נסגרו תיקי החקירה הנדונים כנגד העותר. העותר לא הוכיח כל עילה מתחום המשפט המנהלי אשר מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת המשיבים הרלוונטיים. ידוע הוא כי בית משפט זה בוחן את חוקיות מעשה המינהל, ולא את תבונתו של המעשה המנהלי. בית משפט זה אינו מחליף את שיקול הדעת של הרשות המנהלית, אלא בוחן האם קיימת עילה מתחום המשפט המנהלי אשר מצדיקה ביקורת שיפוטית של בית משפט זה, כפי שציון בעבר:

"בית משפט זה חזר ופסק בכל שנות קיומו במאות פסקי דין, אין הוא מחליף את שיקול הדעת של הרשות המחוקקת (והרשות המבצעת) בשיקול דעתו שלו; כי בחינתו של בית המשפט אינה בודקת את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה" (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה  פ"ד נט(2), 481, 570 (2005).

ראו גם בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485 (1990); בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (1980), וכן, אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי חלק 2 עילות הסף 279 (2008) (להלן: שרגא ושחר)).

           המשיבים הרלוונטיים החליטו שלא לסגור את התיקים הנדונים בעילה של חוסר אשמה. בהמשך בחנו המשיבים את בקשת העותר לשנות את עילות סגירת התיקים, והחליטו לדחותה, לא די בכך על מנת להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. על העותר היה להצביע על פגם מנהלי משמעותי שנפל בהחלטה, ומשלא עשה כן, אין מקום לדון בעתירתו. אין זה מספיק לטעון כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני, אלא יש גם להוכיח טענה זו, וממכלול הדברים לא נראה כי טענה זו הוכחה.

           יתר על כן, החלטה על עילה שבשלה ייסגר תיק, כהחלטות אחרות של רשויות התביעה, אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית, כשהעילה המרכזית לביקורת כזו היא חוסר סבירות קיצונית. על כן ידוע הוא כי בית משפט זה מצמצם את התערבותו בהחלטות של רשויות התביעה:

אין חולק כי העיקרון המנחה הינו כי התערבותו של בית-משפט זה בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה וגורמי הפרקליטות בנוגע לניהול חקירה ולהעמדה לדין פלילי ... הינה מצומצמת ביותר. אף שעניינים אלה אינם חסינים מפני ביקורת שיפוטית, הלכה פסוקה היא כי התערבות בית-המשפט בהן הינה מצומצמת ושמורה לנסיבות מיוחדות כגון: שההחלטה נתקבלה בחוסר תום-לב; או שנתקבלה בנסיבות בהן החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה במשגה היורד לשורש העניין, בסתירה ברורה לאינטרס הציבור או בעיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו; או כאשר קיימת חריגה מהותית וברורה ממתחם שיקול-הדעת הסביר המסור בידי היועץ המשפטי לממשלה (בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 11 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (טרם פורסם, 26.2.2008). ראו גם בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 528-523 (1990))

           הלכה זו נסבה בעיקרה על החלטות המצויות בגרעין הקשה של סמכויות רשויות התביעה, וכאמור הפסיקה הכירה בקיומו של מתחם סבירות רחב בהחלטות מעין אלו. מקל וחומר שכך הוא כאשר מדובר לא בעצם ההחלטה על העמדה לדין או על סגירת תיק, אלא בעילה שבשלה ייסגר התיק (בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נה(3) 134, 138 (2001); בג"ץ 5539/92 קלברדו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50 (1996)). מכאן שבבחינה שיפוטית של העילה שבשלה ייסגר תיק חקירה קיים מתחם סבירות רחב ביותר והביקורת השיפוטית של בית משפט זה תהיה מצומצמת ביותר ותיוחד למקרים קיצוניים. בענייננו נראה כי החלטת המשיבים הרלוונטיים עומדת במבחן הסבירות ואינה לוקה בליקויים המצדיקים התערבותנו.

           אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף.

           ניתן היום, כ"א באדר התש"ע (7.3.2010).